באופן מפתיע, המשבר הביטחוני האחרון תפס את ענף התיירות – שוב – בהפתעה. כדי לשרוד בענף התיירות, דרושה מידה בלתי סבירה של אופטימיות ותקווה.
האופטימיות היא מרכיב חיוני לעוסקים בענף, אך אינה יכולה להוות תחליף לתוכנית עבודה מתבקשת לעיתות חירום.עפ"י ההיגיון הישר מתבקש, כי נהיה תמיד מוכנים לזמני משבר, ונופתע מרגעי השקט והשלום.
ועדות
באו והלכו, צוותי עבודה יצרו ניירת מפורטים שתויקו ונשכחו, אך עד היום אין
תוכנית מגירה קבועה ומתפקדת להתנהלות ענף התיירות בישראל בזמן חירום, כזה
המתדפק על דלתותינו במחזוריות כמעט קבועה. כך יוצא, שכל משבר
ביטחוני מייצר צעדי חירום אשר חלקם הגדול נכתב מחדש, למרות שבסופו של דבר
מדובר בתעתיק כזה או אחר של צעדים שכבר נכתבו "מחדש" במשברים קודמים. הקמת ועדת אד הוק וניסוח מחדש של כל מה שכבר ידוע וברור, הינם בזבוז זמן יקר בזמנים בהם יש לפעול לאלתר ובמקביל, תוך כדי ימי המשבר. משרד
התיירות ניסה בעבר להפיק "תוכנית מגירה", אולם אנו מוצאים שעם פרוץ כל
משבר, מתחיל "מחול שדים" – לעתים ענייני ולעתים מוטה אינטרסים וכח פוליטי –
אשר מחבל במאמץ העיקרי לשיקום תעשיית התיירות בישראל ביום שאחרי.
כאשר נשאל מח"ט הצנחנים במבצע "צוק איתן" במה שונה המלחמה הזאת מרבות קודמות שבהן השתתף בעבר, ענה בפשטות "בתאריך". חוכמה פשוטה זו צריכה להיות הבסיס להתארגנות ענפית קבועה ומסודרת לקראת המשברים הבאים, שמתוך המציאות ניתן לצפות שיגיעו
תוכנית המגרה צריכה להיות תוכנית קבועה, ברוח דבריו של מח"ט הצנחנים ממבצע "צו איתן", הסברה מתמשכת ומתגברת על השקט והביטחון האישי למטייל בארץ. היבט נוסף הוא מאמץ להגיד לתייר כי לא הכל יקר בארץ וליידע אותו היכן ואיך ניתן לחסוך. אפילו בהשוואה לארצות צפון אירופה יקר בארץ לתייר.
השבמחק